החלטה בתיק רע"א 3432/10

           לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב יפו (ע"א 1282/09 כבוד השופטת י' שטופמן), בגדרו התקבל ערעורו של המשיב על החלטת ראש ההוצאה לפועל (כתוארו אז) מיום 18.2.2009 (תיק הוצל"פ מס' 01-06402-08-9).

         בשנת 1995 מונה למבקשת (שכונתה אז בשם בועז פיבישיץ בע"מ) כונס נכסים בגין חובותיה לבנק דיסקונט. במסגרת הליכי הכינוס הגישו המבקשת וכונס הנכסים תביעה כספית (ת.א. 601/96) כנגד מספר נתבעים, ביניהם המשיב ומר בועז פיבישיץ שהינו מנהל המבקשת ובעל שליטה ב- 99% ממנויותיה (להלן: מר פיבישיץ או מנהל המבקשת). ביום 1.9.1999 קבע בית המשפט (כב' השופטת ה' גרסטל) בין היתר, כי המשיב חייב לשלם למערערת סכום של 288,679 ש"ח והוצאות משפט בסכום של 30,000 ש"ח. ביום 13.9.1999 הגיעו להסכם פשרה מר פיבישיץ ובנק דיסקונט באמצעות כונס הנכסים, בו נקבע כי מר פיבישיץ ישלם לבנק סכום של 6.1 מליון ש"ח לסילוק חובותיו וחובות המבקשת (להלן: הסכם הפשרה). במסגרת הסכמים אלו אף נקבע כי:

"עם ביצוע התשלום לבנק ... ימחק הכונס את כל התביעות התלויות ועומדות כנגד צדדים שלישיים וכל העיקולים שהוטלו בתביעות הנ"ל יבוטלו אף הם. בנוסף עם ביצוע התשלום במעודו ובמלואו לא יתבע הכונס צדדים שלישיים הקשורים לנושא חברת בועז פיבישיץ בע"מ. כנגד קבלת התחייבות הנתבעים בת.א. 601/96 לפיה הם לא יערערו על פסק הדין, יאשר להם הכונס כי חיובם על פי פסק הדין לא יגבה על ידו". (סעיף 5.1 להסכם שבין כונס הנכסים, מר פיבישיץ והמבקשת, ההדגשות שלי - ס' ג').

           וכך נקבע בסעיף 3.2 להסכם שבין בנק דיסקונט למר פיבישיץ:

"עם ביצוע התשלום... ינחה הבנק את עו"ד ר. אברמוב, כונס הנכסים שמונה לבקשתו, לפעול למחיקת כל התביעות התלויות ועומדות כנגד צדדים שלישיים וכל העיקולים שהוטלו בתביעות הנ"ל יבוטלו גם הם. כמו כן מתחייב הבנק כי הכונס לא יפעל לגביית פסק דין בת.א. 601/96 בבית המשפט בתל אביב יפו (להלן: תיק 601/96) והכונס יאשר זאת לנתבעים בתיק 601/96. בועז מתחייב לגרום לכך שכנגד האישור הנ"ל יסכימו הנתבעים שחויבו בדין לא לערער על פסק הדין" (ההדגשות הוספו -  ס' ג').

           ביום 10.1.2008 פתחה המבקשת כנגד המשיב בהליכי הוצאה לפועל (תיק הוצל"פ מס' 01-06402-08-9), לשם גביית גובו חובו מכוח פסק הדין ת.א. 601/96 משנת 1999 בצירוף ריבית והצמדה בסך 1,035,000 ש"ח. בתגובה לכך, הגיש המשיב בקשה בטענת "פרעתי" בה טען, כי במסגרת הסדר הפשרה המבקשת ויתרה על חובו. כן הוא טען, כי הוא פרע את  החוב מכוח פסק הדין באמצעות תשלום של 355,000 ש"ח למנהל המבקשת, וכי אין לנקוט בהליכים לגביית פסק הדין שכן הוא הוגש לביצוע בשיהוי ממשי.

           ביום 5.2.2009 דחה ראש ההוצאה לפועל את טענות המשיב, וקבע, בין היתר, כי מלשון הסכם הפשרה לא ניתן ללמוד כי המבקשת ויתרה על החוב שעמד לטובתה, כי אם על גבייתו על ידי כונס הנכסים. באשר לסכום הכסף שלכאורה שולם, קבע ראש ההוצל"פ כי במידה והוא אכן שולם הרי שהוא שולם למנהל המבקשת ולא למבקשת עצמה, ואין מקום לבצע הרמת מסך. כך גם נדחתה טענת השיהוי לה טען המשיב, נוכח אופי היחסים ששררו בין הצדדים ומאחר שהמשיב לא שינה את מצבו לרעה.

           על החלטה זו ערער המשיב לבית המשפט המחוזי, ביום 21.4.2010 קיבל בית המשפט המחוזי את ערעורו וקבע, כי המבקשת השתהתה ולא פעלה באופן סביר למימוש זכויותיה, בכך שבמשך שנים רבות היא נמנעה מלנקוט בהליכי הוצאה לפועל לשם גביית החוב. בנוסף דחה בית המשפט המחוזי את קביעת רשם ההוצל"פ, כי תשלום חובו של המשיב מכוח פסק הדין ת.א. 601/96 הינו ללא תנאי וללא תלות בתשלומי כל נתבע אחר, וקבע כי החיובים השונים הינם שלובים, וכי בין המשיב למבקשת קיימת מערכת יחסים מורכבת של הלוואת כספים, כאשר מר פיבישיץ עשה שימוש במשיבה ובחברות אחרות שבבעלותו לצורך הלוואת כספים והשבתם. ראיה לקביעה זו, מצא בית המשפט בהלוואה אישית שניתנה על ידי המשיב למר פיבישיץ והושבה לו על ידי חברה אחרת שבבעלותו, וכך אמר בית המשפט לעניין זה: "מכאן, נראה, לכאורה, כי מנהל המשיבה עושה בחברות המעטים כרצונו, ברצותו מעלה את המסך וברצותו מעלה אותו". כמו כן, קיבל בית המשפט את טענת המשיב כי לשון ההסכמים תומכת בגרסתו, לפיה ביצוע הסכמי הפשרה פוטר אותו מתשלום החוב. על כן קבע בית המשפט:

"במצב דברים זה, ומשאין חולק כי נפרעו החובות לבנק ע"י מנהל המשיבה, סבורה אני, כי השיהוי בנקיטת הליכי הוצל"פ אכן ביטא ויתור על מימוש הזכות מצד המשיבה, זאת באמצעות מנהלה ובעל השליטה בה, ולאור מערכות יחסיו עם המערער. בנוסף, לא יכול להיות ספק, כי תביעת החוב כשמונה שנים לאחר פסיקתו בצירוף ריבית והצמדה, הרעה את מצבו של הנתבע שעקב השיהוי תפח חובו למימדי ענק".

           מכאן הבקשה שלפניי, במסגרתה טוענת המבקשת, כי שגה בית המשפט המחוזי משקבע כי מלשון הסכם הפשרה עולה כי היא פטרה את המשיב מחובו, לטענתה לשון ההסכם תומכת בגרסתה לפיה, חוב המשיב מכוח ת.א. 601/96 לא ייגבה על ידי הכונס, ובסיום הליכי הכינוס היא עצמה תהיה זכאית לגבות את החוב. כן טוענת המבקשת, כי שגה בית המשפט בקביעתו לפיה היא השתהתה בביצוע פסק הדין, ויש לראות בה כאילו היא מחלה על החובות העומדים לזכותה מכוח ת.א. 601/96. בהמשך לכך, טוענת המבקשת כי כבר נקבע בפסיקה כי הסכמה שלא לנקוט בהליכי הוצל"פ אין פירושה ויתור על החוב. עוד טוענת המבקשת, כי שגה בית המשפט משקבע כי ניתן להסיק על עירוב בין נכסיה לנכסי מנהלה, ועל תלות בין תשלומי החייבים מכוח ת.א. 601/96, ושראה במשיב כאילו פרע את חובו, בכך שמר פיבישיץ פרע את חובה לבנק. לטענתה, מר פיבישיץ כלל לא פרע את חובו מכוח פסק הדין, אלא מכוח היותו ערב שלה לחובה בבנק. המבקשת אף טוענת, כי קביעת בית המשפט המחוזי, לפיה מנהלה עושה בחברות המיעוטים כרצונו הינה קביעה הנעדרת ביסוס עובדתי-ראייתי. עוד טוענת המבקשת, כי יש לדחות את טענות המשיב שכן הוא טוען טענות עובדתיות סותרות. האחת, כי מכוח הסכם הפשרה הוא הופטר מחובו אליה והשנייה, כי הוא פרע את החוב האמור, עת שילם למר פיבישיץ עצמו את הכספים. בנוסף טוענת המבקשת, כי כונס הנכסים היה נעדר סמכות לוותר על חובו של המשיב, שהינו נכס השייך לה, ללא אישור בית משפט.

           מנגד טוען המשיב, כי אין מקום להיעתר לבקשה. לטענתו, כבר נקבע בפסק הדין בת.א. 601/99 כי חובו וחובו של מנהל המבקשת הינם חובות שלובים, ומשפרע מנהל המבקשת את חובו כלפי המבקשת במסגרת הסכמי הפשרה, הופטר הוא מחובו. בהמשך לכך, טוען המשיב כי טענת המבקשת לפיה מנהל המבקשת לא פרע את חובו אליה מכוח פסק הדין אלא כערב, אינה יכולה להתקבל ואף אם כך הדברים, אז המבקשת הינה חייבת כלפי מנהלה וממילא חובותיו כלפיה התקזזו עם תשלום הערבות לבנק. כמו כן טוען המשיב, כי הסכמי הפשרה נוכח לשונם ונסיבות כריתתם מלמדים על הפטר ומחילה על חובו. בנוסף טוען המשיב, כי אף מהשיהוי בו נקטה המבקשת במשך שמונה שנים ניתן ללמוד על מחילתה על החוב האמור. באשר לסמכותו של הכונס, טוען המשיב כי הסכם הפשרה נחתם על ידי המבקשת עצמה ומנהלה, ומשכך אינה יכולה לטעון כי פעולת הכונס נעשתה ללא אישור.

           לאחר שעיינתי בבקשה, בתגובת המשיב ובפסקי הדין של הערכאות שקדמו לי, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות.

           עניינה של המבקשת כבר נדון בפני שתי ערכאות. הלכה היא כי הרשות לערעור שני אינה ניתנת כדבר שבשגרה, אלא מוגבלת היא למקרים המעוררים שאלה בעלת חשיבות, בין משפטית ובין ציבורית, החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123 (1982)). בענייננו, חרף כל טענותיה של המבקשת, הרי שאין הבקשה מעלה סוגיה משפטית עקרונית. מטעם זה בלבד, דין הבקשה להידחות.

           מעבר לנדרש אוסיף, כי קביעתו של בית המשפט המחוזי לפיה במסגרת הסכמי הפשרה הופטר המשיב מחובו, הינה נכונה וראויה אף נוכח הנסיבות השונות הקשורות בכריתת הסכמים אלו. בין הנסיבות אותן ניתן למנות: ויתורו לכאורה של המשיב במסגרת הסכם הפשרה, על זכות ערעורו על סכום הכסף שנפסק לחובתו בת.א. 601/96; קביעת בית המשפט במסגרת ת.א. 601/96 כי חובותיהם של מר פיבישיץ והמשיב שלובים, כפי שנאמר שם לעניין זה:

"נתבע 4 (מר פיבישיץ - ס' ג') בוודאי חייב הן כלפי התובעים והן כלפי נתבע 2 (המשיב - ס' ג') במלוא הסכום. באופן שאם ייפרע הסכום לידי התובעים ע"י נתבע 4, יופטר נתבע 2 מחובתו התובעים ויופטר נתבע 4 הן מחובתו כלפי התובעים והן מחובתו כלפי נתבע 2". 

           בנוסף, היותם של המבקשת עצמה ומנהלה חתומים על הסכמי הפשרה והויתור על החוב החל מכוחם; כמו גם, השיהוי הרב בו נקטה המבקשת אשר בכוחו ללמד כי זו ראתה בחוב כאילו הושב לה באמצעות תשלומיו של מר פיבישיץ, או למצער כחוב מחול.

           אשר על כן, בקשת רשות הערעור נדחית.

           החלטתי מיום 4.5.2010 בדבר עיכוב ביצועו של פסק הדין נשוא הבקשה מבוטלת בזאת.

           המבקשת תישא בשכר טרחת עורך הדין של המשיב בסך 20,000 ש"ח.